<h1>הרוקח סימן תפ"ח</h1>
<h2>דף לה.</h2>
קיבת נבילה מותרת כדפסקי' בשלהי כל הבשר (דף קי"ו) והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה אבל מעמידין בקיבת נבילה דפירשא בעלמא הוא. והא דתניא קיבה שבישלה בחלבה אסור היינו בדלא שהה במעיים כדי להעמיד, וכן כשרה שינקה מן הטרפה דקיבתה אסורה בדלא שהה, ומתניתין דקתני המעמיד בדשהה מעמיד פי' בדבר הראוי להעמיד. הלכתא קיבת גוי למאי ניחוש לה אי שהה פירשא בעלמא הוא ואי לא שהה חלב שינקה מן הכשרה ואת"ל טרפה זיל בתר רובא ולאו טריפות נינהו. ואפי' חלב טמא בטל בס' בחלב היתר בגבינה, ולא דמי לתבלין ופלפלין דלטעמא עבדי וטעמא לא בטיל מדקתני מתני' אם יש בה בנותן טעם מכלל דהעמדה אינה אוסרת אלא אם כן יש בה בנותן טעם. ודקאמר קיבה שבישלה בחלב אסורה לאו לעמדה מיירי אלא לגומעה חיה. כמו כן מוכיח בתלמוד ירושלמי דקתני בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת נבילה ולא בקיבת גוי חזרו לומר מעמידין בקיבת נבילה אבל לא בקיבת כותי משום דסבירי להו כר' אליעזר דאמר סתם מחשבת נכרי לע"ז ולבסוף מסיק לשם ר' יוחנן בעבודה זרה להוציא מר' אליעזר וחזרו לומר מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת כותי גידולי קיבה גופה ממקום אחרת באתה. וכן פסקו בתשובת הגאונים קדמונים. ולא דמי להיוצא מן הטמא טמא בפ"א דבכורות (דף ה') לפי על ידי שהוא בגוף טמא חשיב מיניה לפי שנשתנה טעמו ומראיתו ואע"ג דמעלמא נאסף, אבל הכא כי היכי דעל הכי נפק ולא מגופו הוא. וכשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, למדנו שחלב טריפה אסורה, ואם נשחטה ונמצאת טריפה אסורה דמחזקינן ריעותא ג' ימים קודם שחיטה כדאמרינן גבי הוגלד פי המכה. אבל נתנבלה בשחיטה או מתה מעצמה מותר דקודם מיתה לא מחזקי' ריעותא דאזלינן בתר רובא. אע"פ כן יש להחמיר שלא לקנות מקיבות הגוים דמולחין אותו בעור הקיבה.
בפ' כל הבשר (דף קי"ו) המעמיד חלב בעור הקיבה שהוא בשר אם יש בה כדי ליתן בחלב טעם הרי זו אסורה. וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנין בה חלב בין שאין נותנין ומולחין אותה עמה נראה שאיסור גמור הוא ובשר בחלב ממש הוא לאסור את הגבינה. ואין להתיר מדגים שעלו בקערה שמותרין שפסקינן דהוי נותן טעם בר נותן טעם, דהתם אעפ"י שבלעו את טעמא עדיין היתר גמור הם לאוכלן וכשאוכלן בכותח למה היה לו לאוסרו מטעם בשר שבהן שאין טעם בשר ממש בו, אבל חלב שנמלח עם הבשר כשנתנו טעם זה בזה שניהם איסור שחתיכה עצמה נעשה נבילה וכל מה שיוצא בין טעם חלב בין בשר הכל אסור שכולו נבילה וכשמתערב הוה ליה מין במינו חלב נבילה בחלב כשר וכבר פסקנו בפסחים (דף כ"ט) הלכה מין במינו במשהו. ורבינו שלמה כתב אני הייתי נוהג בה היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר. וטועה הייתי בכך שהייתי סבור מדאמרינן גבי עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה ש"מ פירשא בעלמא הוא ולא מיתסרא, ולא היא חלב גמור היא מדרבנן מדתנן מת' כשינקה מן הטריפה קיבתה אסורה שמע מינה דחלב הוא ותניא נמי לעיל קיבה שבישלה בחלבה קיבתה אסורה, וקיבה שלה דשריא משום דלאו גופה היא אלא שינקתן מאמן והוה ליה כנוס במעיה כנותן בקערה ומותר כדתנן טרפה שינקה מן כשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה. ודמייתי ראייה במסכת ע"ז (דף ל"ה) דאיסור הנאה שרי פירשייהו מדקתני קיבת עגלי ע"ז אסורה לאו משום דקיבה פירשא חשיב ליה לענין עיכול דתיהוי כפירשא למיפקע חלב מיניה, אלא הכי מייתי ראייה מדאסיר עגלי ע"ז שמע מינה פירשא אסור דהא קיימא לן לאו גופא הוא ומיתסר משום דניחא ליה בניפחיה שהבהמה נראית שמינה ויפה לע"ז ומדשרי ליה גבי עולה שמע מינה לא מיתסר אלא גופה אבל פירשה שרי כי האי דאין קדושה חלה אלא על הראוי ונוחה למזבח מידי דהוה אעור העולה (שמתחלה) [שמתחלק] לכהנים. ואנו לוקחים טלאים וגדיים מן הגוים ולא חיישינן שמא ינק מן הטמאה דקיימא לן כשמואל דפיר' מתני' ולא כרב הונא ולאחר חזרה כיון דקיבה טרפה שינקה מן הכשרה מותרת וכן קיבת נבילה, מיהו יש ליזהר שלא ליקח מן הגוים שנראה כמאכיל נבילה מיהו אם העמיד מהם בדיעבד מותר. וכן לא היה צריך להגעיל דפוסי גבינות שהגוים מולחין בתוכן שהרי אינו מפליט החלב שבתוכן שהמלח אינו מפליט מן העץ כלום, אך טוב להגעיל דפוסי הגבינות כי ישראל נהגו בהן איסור כי קדושים הם.
<h2>דף עד.</h2>
בפ' בתר' דע"ז חתיכת בשר שנפלה בחלב ונתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם וחזרה ונתערבה באלף חתיכות אחרות אוסרת את כולן בהנאה, והאי תנא סבר בשר בחלב איסורי הנאה הוא דפלוגתא היא בשחיטת חולין בפ' כל הבשר. ויש למדין ממשנתנו דבשר בחלב במשהו וסבורין בהאי כל שהוא דקתני טיפת חלב שנפלה לקדירה של בשר ואפילו אין בה בנותן טעם. וטעות הוא בידם דהא מפרשים בגמרא דתניא דבר שבמנין קתני כגון חתיכות דמשום דדרכן לימנות חשיב ולא בטיל, ואי בבשר שנתערב טעמו בחלב קא מיירי או בטיפת חלב שנפלה לקדירת בשר מי הוי דבר שבמנין. ועוד אוקימנא כל איסורין שבתורה שלא במינן בנותן טעם, ואפילו (במשהו) רב ושמואל דאמר במשהו בשלא במינו מודו ובטלה ובשחיטת חולין איירי בשר בחלב בנותן טעם.
<h2>דף עו:</h2>
קדרות שנאסרו בפסח אסור לבשל בהם אחר הפסח במינו דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה איסור הניכר. כלי גיעולי גוים שצריכין מן התורה להגעילן קודם שישתמשו בהם וכן כלים שנשתמשו בהן קדשים צריכין הגעלה או ליבון קודם שיבשל בהן חולין. ואם בישל בהן קודם הגעלה וידוע שההיתר רב מן האיסור כיון שאינו ניכר בטל מן התורה, אבל אם בלא ידיעה נתערב שהוא אסור כמו קדירה נראה לאסור התבשיל מדאסרי' קדירות בפסח לרב דמקשי לשהינהו לאחר הפסח וליעביד שלא במינו ומשני דלמא אתי למיעבד בהו במינו דאע"ג דנטל"פ הוא במינו אסור דאיסורו במשהו. ונראה דבר שצריך ללבן שנאסר לתקן בו בישול שהרי צריך איסורו יוצא כולו ועל ידי הגעלה אין איסורו יוצא כולו וכשמבשל בו מוציא האיסור בו, אבל אם היה מחזיר לכבשנו כמו בפ' ב' דע"ז (דף ל"ג) ובזבחים בפ' דם חטאת אז היה מותר, אבל אדם חס על קדירתו ואסור דתנור וקדירה בדופנותיהן מהרה בולעין ממה שפולטין. משום הכי איתותב רבה בר אהילאי מברייתא דאין לשין את העיסה בחלב הא הוסק וכו'. וכן יש לחלק סכיני כותים שהן אסורין צריכין ליבון כההיא דפ' א' דשחיטת חולין (דף ח') שלבנה באור משום דאיסורא בלע בעי ליבון, אבל סכיני דפסחא דהיתירא בלעי קודם הפסח סגי בהגעלה כדאמר בפ' כל שעה אידי ואידי ברותחין, שאין דרכן להשתמש באור כמו הגוים שצולין בו וגם מתקנין נר חלב שלהם על הפתילה. בירוש' בשלהי ע"ז הסכין תוחבין בארץ ר' בא בשם ר' יהודה הדא דתימר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכין ליבון. ונראה סכין של גוים צריך גיעול באור שדרכן לחתוך בשר בתוך האור וכבולעו כך פולטו, אבל גבי חמץ כשאופין אותו אין דרך להשתמש בו בסכין. ועוד סכין של כותים צריך ליבון איסורא בלע אבל לגבי חמץ היתירא בלע וליתיה לאיסורא בעיניה. והכי קאמר רב אשי (פסחים ל' ע"ב) לדידי דמחמירנא על עצמי חדתא עבידנא אע"פ שאינו צריך, ורבינא משיב לו כל העולם אין יכולים אותה חומרא, והוא משיב כעין חדתא קאמינא דעבידנא חומרא יתירא וזה יכולין כל העולם לעשות. בפ' ב' דפסחים (שם) והלכתא אידי ואידי ברותחין בלא ליבון, וכן בשלהי ע"ז דהיתירא בלע בלא ליבון. יש ספרים אמר ליה רב אשי (לרב הונא) [לרבינא] ויש להפך.
